זו התובנה המלווה את אייל טורץ בן התשע וחצי, בעקבות מחלת הסרטן בה לקה, וממנה נרפא לאחר חודשים ארוכים של טיפולים *** לדבריו, לעמותת "גדולים מהחיים", במסגרתה השתתף, בין היתר, ב"טיול החלומות" לחוף המערבי בארה"ב, יש חלק נכבד בהצלחת המאבק *** " אחרי שראיתי את כל הדברים המופלאים והמרגשים, הבנתי טוב יותר שיש בשביל מה לחיות. שהחיים זה דבר נפלא", הוא מסביר

אייל טורץ, תושב קיבוץ יגור, הוא רק בן תשע, אבל מחלת הסרטן בה לקה - וממנה נרפא לאחר חודשים ארוכים של טיפולים לא קלים - הפכה אותו לילד בוגר בנפשו. רק כך ניתן להבין את התובנה שהוא זורק כבר בפתח הראיון: "רק מי שחווה על בשרו את מחלת הסרטן, וזכה להירפא, יכול להבין טוב יותר את ערך החיים", הוא אומר בשיא הרצינות, "רק מי שחווה על בשרו את מחלת הסרטן ונרפא ממנה, מבין שהחיים זה לא דבר מובן מאליו, ושאם זכית לחיות, כדאי לנצל וליהנות מהחיים עד כמה שרק אפשר".

ההתחלה הייתה בפברואר 2004. מזה מספר חודשים קודם לכן חש ברע, אך הרופאים אליהם פנה, ביחד עם הוריו, הרגיעו אותו שמדובר במשהו לא רציני - תופעה שתחלוף כלעומת שבאה. כיוון שהמצב לא השתפר, פנו הוריו אל רופא מומחה, ולאחר בדיקות מקיפות שעבר, אובחנה אצלו מחלת הסרטן.

מספר אייל: "בהתחלה מאוד נבהלנו. אחרי הכל מדובר במחלה לא פשוטה. באופן הטבעי ביותר אני בכיתי קצת, וגם אימא ואבא בכו קצת, אבל בסופו של דבר הבנו שזה מה שיש ושצריך להתמודד עם המצב. הגענו למסקנה שאסור להרים ידיים ושאם אני רוצה לחיות עלי להתמודד עם המחלה. וזה בדיוק מה שהיה".

במשך חודשים ארוכים עבר אייל טיפולים שונים במחלקה האמטואנקולוגית ילדים של בית החולים רמב"ם בחיפה. אייל, כך הוא מספר, לא נשבר. מה שחיזק במידה ניכרת את רוחו הייתה התמיכה הגדולה לה זכה מבני משפחתו, אמו, אביו, ושני אחיו הקטנים, התאומים בני החמש וחצי דאז - יעל ויובל. גם חבריו-עמיתיו בבית הספר האזורי "ניצני זבולון" לא עזבו אותו והגיעו - יחד עם המורים - לבקר אותו.

"בסך הכל, כשאני מביט לאחור על אותה תקופה, זה לא היה נורא כל כך", הוא אומר, "זה לא שלא היו ימים קשים, וזה לא שלא היו לי רגעי משבר, אבל בסך הכל הכללי, זה עבר יחסית בסדר. כיום אני יכול להגיד לכל ילד וילדה שנקלעים למצב בו אני הייתי: 'אפשר להתגבר על זה'. אם יש אמונה ויש תקווה, ויש מטרה - כל שאר הדברים כבר מסתדרים".

אחד הרגעים אולי הקשים ביותר מבחינתו בכל אותה תקופה, היה אותו שלב בו התעורר בוקר אחד, הביט במראה וגילה שהוא... קירח. "זה בפירוש לא היה נעים", הוא אומר, "אתה מביט במראה ואתה רואה את השינוי שחל בך - וזה מפחיד קצת. זה מכניס אותך למחשבות לא טובות. פתאום אתה מתחיל לחשוב: 'רגע, האם זה אומר שכל חיי אשאר כזה'? אבל אחרי כמה שבועות, כשאתה מבין שהשיער גדל מחדש, ומסביב כולם מעודדים אותך ומסבירים לך שמדובר בתהליך מקובל ושהכל יהיה בסדר - אתה נרגע ושוכח מכל זה".

באותה תקופה, פגש אייל לראשונה את מתנדבי עמותת "גדולים מהחיים". בתחילה, כך הוא מודה, נראו לו ההצעות והרעיונות ששטחו בפניו - להצטרף אל הפעילויות השונות של העמותה - כמשהו לא מעשי. "חשבתי שרוצים לעשות לי טוב, אז הם מדברים על כל מיני תכנונים לעתיד", הוא משחזר, "אבל הסתבר שהם התכוונו לכל מילה שאמרו".

אייל נטל חלק בפרויקט "רכבת החיוכים" של עמותת "גדולים מהחיים" ובצוותא עם כל בני משפחתו בילה את אחד מחגי הפורים היותר מרגשים שידע בימי חייו. "זו הייתה חגיגה אחת ארוכה ומתמשכת שהחלה בבוקר ונמשכה עד שעות אחר הצהריים המאוחרות", הוא מספר.

אבל כל זה היה, כמובן, כאין וכאפס,לעומת החוויות המרגשות שעברו עליו - כמו על עוד 21 מילדי "גדולים מהחיים" - ב"טיול החלומות" בו השתתף בחוף המערבי של ארצות הברית, אותן שבועיים ומחצה חלומיים בלוס אנג'לס, סאן דייגו ולאס ווגאס.

"זה היה באמת טיול חלומי", הוא אומר בהתלהבות גדולה, "זה משהו שלא אשכח כל חיי. לי, כמו לילדים האחרים שהשתתפו בטיול הזה, זה היה כמעין צ'ופר על כל ימי המחלה הקשים. מעבר לחוויות המרגשות, הטיול הזה גם חיזק אותי מבחינה נפשית. זה נתן לי כוח להמשיך ולהיאבק במחלה. אחרי שראיתי את כל הדברים המופלאים והמרגשים, הבנתי טוב יותר שיש בשביל מה לחיות. שהחיים זה דבר נפלא".

והוא מוסיף: " כל פעילות כזו מחוץ למחלקה, נותנת לילדים כוח להמשיך ולהיאבק במחלה. אתה שוכח את ההקרנות, את הטיפולים, את כל מה שמלווה אותך ביום יום במחלקה, ואתה חוזר להיות ילד ככל הילדים. אתה חוזר - וזה לא משנה כלל אם זה לשעה, ליום, או לשבוע - להיות ילד בריא. אתה מתנתק מהמחלה, מהבעיות מהפחדים - וחי כמו כל ילד בריא".

להבדיל מרבים אחרים שנטלו חלק ב"טיול החלומות", המצביעים על הביקור ב"דיסנילנד" כשיאו של הטיול, מה שעשה הכי רושם על אייל, היה דווקא הביקור באולפני "יוניברסל". המפגש הקרוב עם תעשיית הקולנוע הותירה אותו, כך הוא מגלה, פעור פה ממש. "מאוד ריגש אותי גם האירוח, בארוחת שבת החגיגית, בבית משפחת צפריר, משפחה יהודית בלוס אנג'לס", הוא משחזר, לדבריו, "היה משהו מאוד מרגש בכל הערב זה, שגם כיום קשה לי להסביר בדיוק מה. על כל פנים, זה עשה לי טוב על הלב".

והוא מסכם: "רק כיום, לאחר שנרפאתי מהמחלה וחזרתי לחיים רגילים, כולל, כמובן, לימודים בבית הספר, אני יכול להעריך את התרומה הגדולה של העמותה לילדים שחלו בסרטן. אני חושב שרק מי שחלה במחלה הזו והתמזל מזלו להשתתף באחת הפעילויות שלהם, יכול להעריך באמת את התרומה הזו. על כל פנים, אני לא אשכח אותם עוד שנים ארוכות"